Ver el código de «Permite Que Tu Interior Se Ordene»

__toc__{{cen1|Permite Que Tu Interior Se Ordene}}
----
== Video ==
{{IVideo}}<br>
[https://youtu.be/nmtEA3cYQVw {{a2|Escucha Este Canto Hebreo y Permite Que Tu Interior Se Ordene}}]<br>
:{{Fuente|Kol Halev|https://www.youtube.com/@KolHalev07}}
----
== Descripción ==
Este canto hebreo fue creado para tocar heridas que no tienen palabras.
Una melodía suave que acompaña procesos de sanación emocional profunda.
Ideal para momentos de silencio, introspección y descanso del alma.
La vibración actúa con delicadeza, sin remover bruscamente las emociones.
Permite soltar cargas antiguas guardadas en el corazón.
No exige atención, solo presencia.
Perfecto para escuchar de noche o durante la oración personal.
El sonido guía la mente hacia la calma y el espíritu hacia la paz.
Cada nota invita al alivio interior.
Una experiencia íntima entre el alma y el silencio.
Escúchalo con los ojos cerrados y la respiración lenta.
El descanso emocional comienza aquí.
Déjalo fluir sin expectativas.
Sanar también puede ser silencioso.
----
== Ziv ==
{{Chat|20251227}} - Sí. Lo he leído con atención y con respeto. ''El texto no es hebreo normativo: es un hebreo poético–meditativo, con repeticiones, errores fonéticos y mezcla de registros. Aun así, el sentido es muy claro y coherente. Lo que sigue es:''
: '''Traducción fiel al sentido (no literal palabra por palabra)'''
:* Resumen de lo esencial: ''Un apartado específico para tu sanación, conectado con lo que conozco de tu historia corporal, emocional y espiritual''
----
=== YO ===
: '''Este texto habla de un estado de sanación que no se logra forzando, sino permitiendo:'''
* La sanación no llega desde fuera, se revela desde dentro.
* El cansancio no es un fallo, es la señal de un viaje largo y profundo.
* El alma sana cuando deja de explicarse, justificarse o sostenerlo todo.
* El cuerpo participa activamente: la sanación es somática, no solo mental.
* El dolor no se combate: se acompaña hasta que se suaviza.
* El tiempo deja de ser un enemigo; el presente se vuelve habitable.
* La paz aquí no es euforia, es pertenencia y sostén.
:* La idea central podría decirse así: {{a1|La sanación ocurre cuando el alma se siente sostenida, no exigida.}}
----
{{a2|🌱 Espíritu}} - Tú no estás desconectado espiritualmente. - '''Estás cansado espiritualmente.'''
: Este texto no habla de obedecer, creer más o hacer más rituales.
* Habla de algo muy profundo y muy sano para ti:
* Ser sostenido sin tener que demostrar nada.
* Eso es clave para romper el patrón que ya identificaste en ti: ''empezar con fuerza → agotarte → saltar a otra cosa.''
* Aquí no hay salto. - Hay permanencia suave.
----
[https://youtu.be/qxdDem8n45M?list=RDDOCJ2dTQV5Y  🎵 El Salmo 23 Como Nunca Lo Escuchaste | En el Silencio del Jardín del Pastor]
----
== Transcripción ==
: {{a2|Traducción}}
“El alma se abre en una luz pura, en un silencio que no tiene principio.
Como un espacio interior donde todo puede ser tal como es.
La luz no viene solo de fuera: se revela desde dentro.
No deslumbra ni arrasa; envuelve y acoge.
Invita al alma a soltar su carga sin tener que explicar nada.

En esta luz no hay exigencia ni expectativa, solo una aceptación profunda del simple ser.
El alma entra en el descanso, no por huida sino por consentimiento.
Suelta la necesidad de sostener, de comprender, de controlar el tiempo.

La luz pura la encuentra justo donde el cansancio no es debilidad,
sino testimonio de un largo viaje.
Toca con suavidad las capas que se endurecieron
y les permite ablandarse a su propio ritmo.
Cada suavidad que nace devuelve una antigua sensación de seguridad,
como si el alma recordara de nuevo lo que es ser sostenida.

Dentro de esta quietud los pensamientos se aquietan,
dejan de luchar entre sí,
reposan suavemente como hojas sobre aguas tranquilas.
Las emociones reciben permiso para descansar:
no son empujadas ni juzgadas.
Incluso el dolor, si aparece, encuentra una luz que no le teme,
una luz que permanece con él hasta que se ablanda.

Este descanso no es desconexión del mundo,
sino regreso a un centro interior estable.
La luz equilibra los extremos,
reconecta partes que se separaron por exceso de carga.
Lo que era tormenta se vuelve más calmo;
lo que estaba sellado empieza a respirar.

La respiración se alarga sola,
como si cuerpo y alma encontraran un ritmo común,
sin prisa y sin rigidez.
Aquí el tiempo pierde su dureza:
el pasado deja de tirar hacia atrás,
el futuro deja de empujar hacia delante.
El presente se ensancha en un espacio seguro donde es posible estar.

La luz también toca el cuerpo:
se filtra en músculos, huesos,
en los lugares donde el estrés se acumuló sin permiso para soltarse.
Los hombros descienden, la mandíbula se ablanda,
el corazón late con una nueva suavidad.
No hay separación entre cuerpo y alma:
ambos descansan juntos en la misma capa de luz.

Esta no es evasión ni pérdida de conciencia,
sino una lucidez serena y estable.
El alma siente pertenencia sin depender de formas ni figuras.
La luz misma es presencia fiel:
no se va cuando la atención se distrae
ni desaparece cuando vuelve el pensamiento.
Permanece como un suelo interior sobre el que todo puede suceder.

Aquí el descanso del alma ocurre sin rituales ni palabras.
La sola presencia en la luz pura es suficiente.”
----
== Original ==
<small>
נשמה
באור טהור נפתחת בשקט שאין לו התחלה
כמרחב פנימי שבו הכל מותר להיות כפי שהוא
האור אינו בא מבחוץ בלבד אלא מתגלה מבפנים זח
נקי וית הוא אינו שוטף
ואינו מסנור אל השוה עוטף ומזמין
את הנשמה להניח את משה מבלי להסביר דבר
בתוך האור הזה אין דרישה אין ציפיה רק
קבלה עמוקה של היות פשוט
הנשמה נכנסת אל המנוחה לא בצ צד אלה בהסכמה היא מרפה מן הצורך
להחזיק מן הצורך להבין ומן הצורך ליז בזמן האור הטהור פוגש אותה
במקום שבו העייפות אינחולשה אל העדות
למיסע ארוך הוא נוגע בעדינות בשכבות שהתאגשו
ומאפשר להן להתרכך בקצב שלהם
כל רוך שנולד מחזיר את חושת ביטחון
כאילו הנשמה זוכרת מחדש כיצד זה מרגיש
להיות מוחזקת האור הטהור נושא שקט עמוק שקט שאינו רק
למלא חיים בתוך השקט הזה המחשבות מעטות
ומפסיקות להבק זו בזו הנאות ברוך כמו עלים
על פני מים שקטים הרגשות מקבלים מקום לנוח
אינם נדחקים ואינם נשפטים גם הכאב אם הוא
עולה פוגש אור שאינו נבהל ממנו אור שמסכים
לשות איתו עד שהוא מתרכב מנו נוחת הנשמה ניתוק מן העולם אל החזרה
למרכז פנימי יציב האור הטהור מאזן את הקצוות
מחבר בין חלקים שהתפצלו מרוב עומס מה שהיה
סוער נעשה שקט יותר ומה שהיה עטום מתחיל
לנשום הנשימה מתערכת מעצמה כאילו הגוף
והנש שמה מוצאים קצב משותף שאינו ממהר
ואינו מתקר בתוך האור הזה הזמן מאבד את החיסדתו אין
עבר שמושך לאחור ואין עתיד הדוח הקדימה
העובר מתרחב למרחב רחב ובטוח שבו אפשר לשות מבלי
למהר לשום מקום מנוחת הנשמה מתרחשת כאן ברגע הפשוט בלי צורך בטקס ובלי
צורך במילים עצם הנוכחות באור הטהור מספיקה
האור נוגע גם בגוף הוא מחלחל אל השרירים
אל העצמות אל המקומות שבהם נהגר מתח שלא קיבל רשות להתפרק
הכתפיים שוקות, הלסת מתרכת והלב פועם
ברכות חדשה. אין הפרדה בין גוף לנשמה
שההם נחים יחד בתוך אותה. שכבה של אור זכרפיה זו אינה עובדן ארנות אלא הארות
שקטה ויציבה מנוחת נשמה באור טהור נו חכמה שאין לה
צורה היא אינה מלמדת דרך הוראות אלא דרך
תחושה עמוקה של שייכות הנשמה חשה שהיאנה לבד גם אם אין דמות ואין
כל האור עצמו הוא הנוכחות והוא נאמן הוא
אינו עוזב כאשר תשומת הלב נודדת ואינו
נעלם כאשר מחשבה חוזרת הוא נשאר כמצע
פנימי שרליו הכל יכול להתרחש גם כאשר זכרונות ישנים עולים
מנוחת הנשמה באור טהור נפתחת בשקט שאין לו התחלה
כמרחב פנימי שבו הכל מותר להיות כפי שהוא הורינו
בא מבחוץ בלבד אלא מתגלה ל מבפנים זכנקי
ואיתי הוא אינו שוטף ואיינו מסובר אלשו
העוטף ומזמין את הנשמה להניח את משאה מבלי להסביר דבר בתוך האור
הזה אין דרישה אין ציפיה רקה
עמוקה של היות שות הנשמה נכנסת אל המנוחה לא בצד אלא בהסכמה
היא מרפה מן הצורך להחזיק מן הצורך להבין
ומן הצורך לאחז בזמן האור הטהור פוגש אותה
במקום שבו העיפות חולו אל העדות למסרוך
הוא נוגענות בשכבות שהתקשו ומאפשר להן להתרכך בקצב
שלהן כל רוך שנולד מחזיר תחושת ביטחון
עתיקה כאילו הנשמה זוכרת מחדש כיצד זה
מרגיש להיות ות מוחזקת האור את האור נושה שקט עמוק שקט שהינו
רקמה לחיים בתוך השקט הזה המחשבות
מעטות ומפסיקות להבק זו בזו הנאות ברוך
כמו עלים על פני מים שקטים הרגשות מקבלים אם מקום לנו אינם נדחקים ואינם
נשפטים גם הכאבים אם הוא עולה פוגש הורשנו
נבהל ממנו אור שמסכים לשאות איתו עד שהוא
מתרכך מנוכחת הנשמה אינניתוק מן העולם אלה חזרה
למרכז פני מיציבור הטהור מאזן את הקצבות מחבר בין חלקים
שהתפצלו מרוב עומס מה שהיה סוער נעשה שקט
יותר ומה שהיה טום מתחיל לנשום הנשימה
מתערכת מעצמה כאילו הגוף נשמה
מוצאים כצ צב משטף שהנו ממהר ואי מתעקב
בתוך האור הזה הזמן מאבד את הכיזתו
אין עבר שמושך לאחור ואין עתיד הדובך קדימה האהבה מתרחב
למרחב רחב ובטוח שבו אפשר לשות מה בלי מהר
לשום מקום מנוכחת הנשמה מתרחשת כאן ברגע הפשוט בלי צורך בתקס ובלי
צורך במילים עצם הנוכחות באורטהור מספיקה
האור נוגע גם בגוף ומחלכל אל השרירים אל
העצמות אל המקומות שבהם אם נהג מתח שלא
קיבל רשות להתפרק הכתפיים שוקות הלסת מתרכת והלב פה ברכות חדשה אין
הפרדה בין גוף לנשמה שנייה הם נחים יחד בתוך אותה שקב של אור
זכרפיה זו אינהרנות אל הארות שקטה ויציבה
מנוחת הנשמה באוכ טהור נוס חכמה שאין לה
צורה היא אינה מלמדת דרך הוראות אל הדרך כ
מנוחת הנשמה באור טהור נפתח
מעבר למילים במקום שבו השקט
קדם לצליל והעור קדם לצורה.
זהו מרחב הדין עמוק רחב מן המחשבה
שבו הנשמה חדלה להתאמץ
להיות משהוא אחר. מלבד עצמה האורנו יורד בבת אחת
ואינו נפרש בבהירות חד
אלא מחלכל לעט כנשימה ארוכה של הוויה
נוגע בכל שקבע פנימית ברוך שאין בו דרישה
ואין בו תן נעים
בתוך האור את הטעור הזה
הנשמה מוצאת סוף סוף מקום
להניח את משע אין צורך להסביר עיפות
אין צורך להצדיק כיף ואין צורך לזכור
כיצד הכל התחיל האור מקבל את הנשמה
כפי שהיא מסדקים עם השלות
עם השקט והשערה יחד קבלתו אינה פעולה על
המצב שמהיותו או שם יוצא מרחב שבו החזקה
מתרופפת מהעצמה
האור נושא חוט של ניקיון שאינו מוחק הוא
אינו מוחק זכרונות אינו מבטל חוויות
אלא מתאר את היחסים איתן מה שהיה כבד
נעשה ערך יותר ומה שהיה
חד מאבד את קצו הנשמה
חשד שכבות של 100 מתמוססות
שבות שנעבנו לא מתוך קירה אלא מתוך ישרדות
בתוך האור אין עוד צורך ך להשרות
יש רשות להיות
מנוחת הנשמה אינה שינה והנה הבריחה היא
אירוץ שקטה שבה כל דבר נמצא במיקומו
הנשימה מתארכת מעצמה כאילו הגוף מזה את
האור ומסתנך עמוק כל שאיפו מכניסה
עוד מעט מן הרוך וכל נשיפה משחררת אומס יש
אין קצב מוכתב אין תכניקה רק תנועה טבעית של חיים שחוזרים
למרכזם האור הטהור יוצר שקט שאני עורק זהו שקט
מלא בנו נוכחות שקט שמרגישים בו שמישהו מחזיק את המרחוב גם קשר אין קול
ואין דמות בתוך השקט הזה המחשבות אינן
נעלמות החדלות להבק הנאות ביתיות כמו עננים גויים
בשמיים רחבים הנשמה אינה צריכה לגרש אותה
נדרשת לאחז בהן הן פשוט עוברות רגשות שנשו
זמן רב אומ שלסתרשמה מוציא מקום לנוח הורנו דורש מהם להשתנות
והינו מנסה לתקן ומאפשר להם להיות נוכחים
מבליט גם העצב גם הגעגוע גם העיפות כולם פוגשים מרחב שבו אין היום
בתוך המרחב הזה הצמקה מתחילה לרפאב
האור את האור נוגע בלב והוא מרגיע את
פעמותיו לא בהתקויה אלא בתי ישרות דינה אל קצב עמוק יותר הלב
נזכר בקצב שהיה לו לפני שהעולם דרש ממנו יותר
מדי הוא נזכר כיצד לפעום מבלי להתגונן התחושה אינה של שמחה מתפרצת אלא של הכלה
עמוקה כמי שחוזר הביתה לאחר מסעורה בתוך
מנוחת הנשמה הזמן מאבדת תפקידו ככוח לאח
חסו חד להיות כם שמושך לאחור דוחף קדימה
והופך למרחבך שבתוכו הכל מתקיים אהבה אינו נעלם
אך מפסיק למשוך ביקאב העתיד אינו נמחק אך מפסיק להאם אהבה מתרחב
והופך למקום בטוח שבו אפשר שות בלי למעלה
האור מחלחל גם אל הגוף אל השרירים שנשו
מתח קרוני אל העצמות שנשו עייפות מצדברת
אל המקומות שבהם נשמרו פחדים שלא קיבלו
מילים עגוף אינו נדרש להבין דבר הוא מגיב
באופן טבעי הכתפיים שוקות הבטן מתרככת
והנשימה מוצא עומק שלא היה לה זמן למצוא הגוף
והנשמה חדלים להיות נפרדים שנייה הם נחים
בתוך אותו אור מנוחת הנשמה באור טהור נושא
תמה חושק שינה תלויה ודבר לא שהיקות למקום חיצוני
או לזאת מסוימת אלא שהיקות לעצם האויה
הנשמה חשהש שהיא מותרת להיות כאן כפי שהיא
בלי להוכיח ובלי להצדיק דחוש זו מרפה
בעומק חברותר מכל הבטחה סבח האוהנו
מנוחת הנשמה באור טהור נפתחת מעבר למילים
במקום שבו השקט קדם לצליל והאור קדם לצורה
זהו מרחב עדיין נמוק רחב מן המחשבה
שבו הנשמה חדלה להתאמץ להיות משהו אחר
מלבד עצמה האורנו יורד בבת אחת ואינו נפרס בבהירות חדה אלא מחלכל לאט כי
נשימה ארוכה של הבויה נוגע בכל שקבה פנימי
ברוך שאין בו דרישה ואין בו תנעים.
בתוך האור את האור הזה. הנשמה מוצאת סוף סוף מקום להניח את השם. אין צורך להסביר
עיפות, אין צורך להצדיק. ואין צורך לזכור כי צד הכל התחיל האור
מקבל את הנשמה כפי שהיא עם הסדקים עם
השאלות עם השקט והשרה יחד קבלתו אינה
הפעולה אלא מצב וצם מיותו שם יוצר מרחב
שבו החזקה מתרופת מעצמה
האור נוסע חוץ של ניקיון שאינו מוחק הוא אינו מוחק זכרונות
ואינו מבטל חוויות אלא מטהר את היחסים
איתן מה שהיה כבד נעשרך יותר ומה שהיה חד
מאבד את קצהו הנשמה חשב כיצד שכבות של מיץ
מתמוססות שכבות שנבנו לא מתוך בחירה אלא מתוך
ההישרדות בתוך האור אין צורך להישארות יש רשות להיות
או מנוחת הנשמה
שינה והנה בריכה היא ירוד שקטה שב דבר כבר נמצא במקומו.
הנשימה מתארכת מעצמה כאילו הגוף מזהה אתת
האור ומסתנקחנמו כל שאיפה מכניסה
עוד מעט מן הרוך וכל נשיפה משחררת אומס
ישן אין קצב מוקט אין תכניקה
רק תנועה טבעית של חיים שחוזרים למרכזם
האור הטאור יוצר שקט שהינוור רק זהו שקט מלא בנוכחות שקט שמרגישים בו שמישהוא
מחזיק את המרחב גם כעסר אין קול ואין דמות
בתוך השקט הזה המחשבות אינן נעלמות החדלות
להבק הנאות ביתיות כמו עננים גבוהים בשמיים
גרחבים הנשמה אינה צריכה לגרש אותן ואינה
נדרשת לאחז בהן הן פשוט עוברות
רגשות שלזוז מן רב עומס של סתרה או אשמע
מוציא מקום לנוח האורנו דורש מהם להשתנות
ואינו מנסה לתקן אין מאפשר להם להיות
נוכחים מבלי לשלוט גם העצב גם הגעגוע גם
העייפות כולם פוגשים מרחב שבו אין היום
בתוך המרחב הזה עצמה הקלה מתחילה לרפא
האור הטאור נוגע בלב ומרגיע את פעמותיו לא
בהתקפויה אלא לבתי ישרות עדינה אל קצב עמוק יותר
הלב נזכר בקצב שהיה לו לפני שהעולם דרש
ממנו יותר מדי הוא נזכר כיצד לפעום מבלי
להתגונן התחושה אינה של שמחה מתפרצת אלא של הכלה עמוקה כמי שחוזר הביתה לאחר מסע
ארוחה בתוך מנוחת הנשמה
זמן מאבדת תפקידו ככוח לוחצו חד לי להיות
ק שמושך לאחור דוחף קדימה והופך למרחב ריך
שבתוכו הכל מתקיים העבר אינו נעלם אך
מפסיק למשוך בכאב העתידנו נמחק אך מפסיק
לאיים העובד ומתרחב והופך למקום בטוח שבו
אפשר לשוט בלי למר. האור מכל גם אל הגוף אל השרירים שנסו מתח
כאורוני. אל העצמות שנשו עייפות מצדברת. אל המקומות שבהם נשמרו פחדים שלא קיבלו
מילים הגוף, אינו נדרש להבין דבר ומגיב באופן טבעי.
הכתפיים שוקות, הבטן מתרכת והנשימה מוצאת עומק שלא היה לה זמן למצוא הגוף ונשמה
חדלים להיות נפרדים שנהמנחים בתוך אותו אור הו מנוחת הנשמה באור טהור נוסע אמר
תחושת שייכות שהיא תלויה בדבר לא שייכות
למקום חיצוני או לזיוות ות מסוימת אל השיחות לעצם האיה. הנשמה חשה שהיא מותרת
להיות כאן כפי שהיא בלי להוכיח ובלי להדק.
תחושה זו מרפה בעומק רב יותר מכל הבטחה או
הסבר. האור אינו מלמד באמצעות מילים חכמתו שת
חכמה של אבא אם היא קמה בדיע על עמוקה שהכל חטנטר
של המשובות אנטרה שילק נכירות קטות האור
מחי קטן מדי שקלו עונשמה למט שני ציח ניסה כל הבא תדע לנו איך מכל
חרסמה יצר מכ של או גנטר זכרונות יחיים
עולים מתוך לבורן אליו נפחדים כפי שהיו
אין פושי לך חיים שהנו לזכור ליבון מכיר
เฮ
เ
ا
อ
เฮ
נשימה של שלום
ניצחי נולדת במקי האויה.
במקום שבו אין מאבק ואין צורך להוכיח.
קיום היא אינה מתחילה והינה מסתיימת
אלא מתקיימת כקצב יסודי
שמחזיק את הכל הנשימה
שייכת לרגע מסוים
אל החוצה זמן זורמת דרכו ומרכך כת אותו
כאשר היא נוגעת בלב משהו עתיק נזכר
ומשהו עייף מוצא מנוחה מבלי לבקש
השלום הנצחיור של ניצחון ונו שתיקר עיקר אלה של רחבה
נפרשת מבפנים החוץ הנשימה
נביתיות כמו ראשון המחליק על פני האדמה מבלי להפר
את הדממה כל שאיפה אוספת את הפזורים וכל נשיפה
משיבה את המיותר אל האור אין דחיפה ואין
הצירה רק זרימה נמנשמלמה מדת את הלב לשמו
בתוך הנשימה הזו המחשבות
מעטות מעצמן נלמותחדות
להילחם על מקומן כל מחשבה מוצאת מרחב לנוח בו וכל רגש מקבל
רשות להיות כפי שהוא השלום אינו מבקש שינויים מידי
אלא מציע קרקע בטוכה שלי השינוי יכול להתרחש מעצמו זהו שלום שאינו תלוי בהסכמות
חיצוניות אלא נטוע בשורש הקיום
האור המלווה את הנשימה דין ועמוק הוא אינו
מסנבויר ואינו דורש תשומת לב אלא מחלכל אל
השכבות הפנימיות ביותר יותר הוא נוגע במיקומות שבהם נגר פחד ישר
הוא ממיס אותו לאט מבלי לפתוח פצעים הנשימה נוסת את האור הזה אל כל תה כאילו
מזכירה לגוף ולנפש שהם חלק ממקצב רחב יותר
מקצב שינו נשבר השלום הנצחי הרגיש כמו בית לא בית של
קירות ותקרות על הבית ממי שבו אין צורך להחזיק את הדלת הכל מוזמן הכל מוחזק גם
הכאב מוצא מקום לא כדי לשלוט אלא כדי
הנשימה מאפשרת לא להתרכך להפוך לזיכרון
שהינויים בתוך השלום הזה אפילו העיפות
משנה צורה והופך כת לבקשה דינה למנוחה
הזמן עצמו מגיב לנשימה הוא מאבד את חדותו תחושת הדכיפות
עבר והעתיד שוקים לאהבה מתרחב למרחב שבו
אפשר להיות בלי למער הנשימה של השלום הנצחינה סופרת רגעים אלא מחזיקה אותם יחד
כמו חוט הדין הכושר את הכל לרצף אחד שלבויה
הגוף נענה בשקט הכפיים שוקות הלב פועם
ברכות והנשימה גוף הנת מתיישרת עם הנשימה
מוקה יותר אין צורך בענין אין צורך בתכיניקה
צמנוות של השלום מספיק יקה כדי אפשר להרפיע להתרחש זהו שלום שאינו קופגה אלא
מזמין אותו
בתוך הנשימה זו קיימת חכמה שאין לה מילים
מן התשובה לשאלה מסוימת אלא הידי השקטה
שהכל מוכסדם גם כן
נשימה מה שלום ניצחי
נולדת בממקיהו במיקום שבו אין מאבק
ואין צורך להוכיח קיום היא אינה מתחילה
ואינה מסתיימת אלה מתקיימת כקצב יסודי
שמחזיק את הכל הנש נשימה
שייכת לרגע מסוים אל החוצה זמן זורמת דרכו
ומרכת אותו כאשר היא נוגעת בלב משהו עתיק
נזכר ומו שהוא עייף
מוצא מנוחה מבלי לבקש
השלום הנצחנו רעה של ניצחון בנו שתיקרק
אל שלווה רחבה נפרשת מבפנים החוצה נשימה
נה ביתיות כמו אור ראשון המחליק על פני אדמה מבלי לאפר הדממה
כל שהיא פוספת את הבזורים וכל נשיפה משיבה
את המיותר אל האורן דחיפה ונצירה
רק זרימה נמנה שמלמדת את הלב לשמוח בתוך הנשימה הזו המחשבות
מעטות מעצמן אננה נעלמות חדלות להיללמל
מקומן כל מחשבה מוצאת מרחב לנוח בו וכל
הרגש מקבל רשות להיות כפי שהוא השלום אינו מבקש שינוי מידי אלא מציע קרקע בטוחה אשר
עליה שינוי יכול להתרחש מעצמו זהו שלום
שאינו תלוי בהסכמות חיצוניות אלא נטוע בשורש הקור
האור המלווה את הנשימה דין ועמוק הוא אינו מסתברנו
דורש תשומת לבחל השכבות הפנימות
ביותר הוא נוגע במקומות שבהם נגר פחד ישן
וממיס אותו לאט מבלי לפתוח פצעים הנשימה
נוסת את האור הזה אל כל תה כאילו מזכירה לגוף אלמפ שם חלק ק ממקצב רחב יותר מקצב
שאינו נשבע השלולומנצחי מרגיש כמו בית לא בנית של
קירות ותיקרות אלא בית ממי שבו אין צורך
להחזיק את הדלת הכל מוזמן הכל מוחזק גם
הכלב מוצא מקום לא כדי לשלוט אל הגי להירגה
נשימה מה מאפשרת לו להתרכך להפוך לזיכרון
שהינו מים בתוך השלום מה זה אפילו עיפות משנה צורה והופכת לבקשה דינה למנוחה
הזמן עצמו מגיב לנשימה ומאבד את חדותו התחושת הדחיפות עבר והתשוקים
וההובה מתרחב למרחב שבו אפשר אפשר להיות בלי למהר
הנשימה של השלום הנצחי אינה סופרת רגעים אלא מחזיקה אותם מיחד כמו חוט הדין הקושרת
הכל רצף אחד שלבויה הגוף נענה בשקטפיים שוקות הלב פועם ברקות
והנשימה הגופנית מתיישרת עם הנשימה
עמוקה יותר אין צורך באנכן צורך בתכניקה
אין צמנוכחות של השלום מספיקה כדי לאפשר
להרפיע להתרחש זהו שלום שאינו קופה רוגעה
למזמין אותו בתוך הנשימה זו קיימת חכמה שאין לה מילים
אין התשובה לשאלה מסוימת אל הידי השקטה שהכל מוכז זה גם כסר
מחשבה סוער עולה השלום נסוג הוא נשאר כמרחב שבתוכו השערה יכולה
לחלוף מבלי להחריב זהו חוסן שקט ש
רוג הנשימה האלוהית נפרס על פני הו כג שקט שאין לו קצ
צאו בתוכון המסר זמן אל נשימה אחת עמוקה
הדממה נושמת והנשימה נוט אור עדן כחול
ועמוק הנכנס אליו הדברים מבלי להפריע המדבר מתעורר בשחר אך
לא ככל אלא כתחושה והאויר עצמו
נעשה כלי לזיכרון התיקול נשימה
אוספת את הפזורים וכל נשיפה משיבה את מה שנשכח אל מקומו.
ההרים עומדים באור זהב, יציבים ונאמנים, נוסעים על גבם את השקט. כעדות הם
אינטברים. אנוכחותם לוחשת חכמה קדומה, חול מקבל את
האור. ומחזירו בעל פי נקודות קטנות כאילו כל גרגר זוכר פסוק שנכתב בו מאז ראשית
האור בתוך התנועה שקטה הזו הנשמה מוצאת מרחב לנוח
לשוב ולקצב שהיה לה לפני העצב לפני הפיצול
הנשימה האלוהית אינה נמדדת אינה נספרת אל
המורגשת היא נוגעת בעומק ומרגיע את המים הפנימיים מחשבות מתיישרות מעלהן רגשות
מתרכים והלב נפתח מבלי להיפתח בכוח האור
הכחול זורם כנהר דק בין שכבות התודעה שוטף
בדינות מנקה מבלי למחוק מרפה מבלי להזכיר
פצע אותיות חרישיות כמות מן החול אינן דורשות
קריאה אלחות הן עולות ונמסות חזרה באור
כפימה טבעית של חכמה כל היא נשימה
וכל נשימה אישר אין כאן יד להגיע אליו רק
דרך להיות בארוח נושא סודתי סוד שאינו נאמר אלמת קיים והוא מבזה חזרת אותו במרחב
כענן שקוף של שלבה.
בשקט הזה הנשמה מתרחבת. היא חדלה להתכוו
סביב סיפורים ישנים ומתחילה להרגיש את המרחב שמסביבה ובתוכה. הנשימה האלוהית
מחזירה את האיזון. לא באמצעות מהמץ אלא באמצעות
נוחות כל רגע נעשה מלא בכל מלאות נעשית פשוטה הגוף מקשיב הלב
מסכים והתודעה שוהר האור מתעמק הופך רך יותר קרוב יותר הוא
אינו בא מבחוץ בלבד על המתעורר מבפנים כאילו היה שם תמיד והמתין לאז הזמנה
הנשימה נוסאת האור אל המקומות הנסתרים אל הפינות שלא זכו למגע של שקט שם מתרחש
ריפוי שאין לו צלילך יש לומק המדבר ממשיך לנשום השחר מתקדם לאט ועזבנ
מסל כחול אין דרמה אין שי רק המשקיעות נאמנה הרוג המתבסס כמו אדמה שמקבל את מים
בשקט. הנשימה האלוהית. מי למדת את הנשמה לשוב לקצב הטבעי שלה.
קצב שאינו דוחק ואינו מתעק.
ובתוך כל זה הזיכרון מתעורר לא כתמונה אלא כתחושה של
בית הנשמה. זוכרת את מקורה לוקע ורחוק אלא
הקרבה חינשימה נמשכת האור זורם והשקט נעשה חבר אין צורך לאחז
אין צורך לשחרר בכוח הכל מתרחש כפי
שהוא צריך בנימנות עמוקה
כך רוגע הנשימה אלוהית שוכן כן בלבויה נוכוח יציב ומזמין וכל מי שנכנס אל הקצב
הזה מגלי שאין מה לחפש כי הכל כבר כאן משה
מאיר ושקט הדומה
הנשמה
רוגע הנשימה האלוהית נפרש על פניו
כג שקט שאין ואין לו קצה ובתוכו נמס
הזמן על נשימה אחת עמוקה הדממה נושמת והנשימה
נושא תור עדיין כחול ועמוק
הנכנס אל לב הדברים מבלי להפריע המדבר
מתעורר בשחרך לא ככל אלא כתחושה והאויר
עצמו נעשה כלי לזיכרון
כל נשימה אוספת את הבזורים וכל נשיפה
משיבה את מה שנשכח אל מקומו
ההרים עומדים באור זהב יציבים ונאומנים נוסעים על גבם את השקט כעדות הם אינם
מדברים אך נוחותם לוחשת חכמה קדומה
מקבל את האור ומחזירו באלפי נקודות קטנות
כאילו כל גרגר זוכר פסוק שנכתב בו
מאז ראשית האור בתוך התנועה שתעזור הנשמה
מוצאת מרחב לנוח לשוב לקצב שהיה לה לפני
העצה לפני הפיצול הנשימה האלוהית אינה נמדדת אינה נספרת אלא
מורגשת היא נוגעת בעומק ומרגיעה את המים הפנימים
מחשבות מתיישרות מעליין רגשות מתרכים והלב נפתח
מבלי להיפתח בכוח האור הכחול זורם כנהרדק
בין שכבות התודעה שוטף בעדינות מנקה מבלי למחוק
מרפא מבלי להזכיר פצ אוטיתות חרישיות כמות מן החול אינן דורשות
קריאה אלאות הן עולות הנמסות חזרה באור כפימה טבעית של חכמה
כל היא נשימה וכל נשימה אישר אין כאן יעד
להגיע אליו רק דרך להיות ברוח נוסאת סוד
עתיק סוד שאינו נאמר אלמתאים ומפזרת אותו במרחב
כענן שקוף של שלבה.
בשקט הזה הנשמה מתרחבת היא חדלה להתכווץ
וף סיפורים ישנים ומתחילה להרגיש את המרחב
שמסביבה בתוך הנשימה האלוהית מחזירה את
האיזון לא באמצעות מהמץ אלא באמצעות נוחות
כל רגע נעשה מלא וכל מלאות נעשי פשוטה
הגוף מקשיב, הלב מסכים והתודעה שואה
האור מתעמק הופך רך יותר קרוב יותר הוא אינו בא מבחוץ בלבל אלא מתעורר מבפנים
כאילו היה שם תמיד והמתין להזמנה
הנשימה נוסאת את האור אל המקומות הנסתרים אל הפינות שלא זכו למגע של שקט שם מתרחש
ריפוי שאין לו צליל אך יש לו עומק
המדבר ממשיך לנשום השחר מתקדם לאט
ועזבנ מסל כחול אין דרמה אין שיהיה רק המשקיות נאמנה הרוג המתבסס כמו אדמה
שמקבלת מים בשקט הנשמה שמה אלוהית מלמדת את הנשמה
לשוב לקצב הטבעי של הקצב שהינו דוחק
ואיינו מתעכב ובתוך כל זה הזיכרון מתעורר לא כתמונה
אלא כתחושה של בית הנשמה זוכרת את מקורה לא כאב רחוק אלא כהובך הנשימה נמשכת האור
זורם והשקט נעשה חבר. אין צורך לאחז אין צורך לשחרר. בכוח הכל מתרחש כפי שהוא צריך
בנאמנות עמוק. כך רוגע הנשימה האלוהית שוכן בלב ההוא
נוכח יציב הוא מזמין וכל מי שנכנס אל הקצב הזה מגלה שאין מה לחפש כי הכל כבר כאן נו
שמיר. ושקט
הדומק הנשמה
ריפוי שקט בין שמיים
ולב נולד במרהוח רוח הדק שבו האור פוגש את הנשימה
ושם מתרחשת תנועה דינה שאין לה כל הקרזה
ואין הבטחה רק הוויה מתמשכת הנפרשת ברוך בין הגבוה לנמוך
בין האינסוף לפימה אנושית
השמ מים אינם רחוקים והלבנו סגוניהם
נפתח מרחב שקוף שבו הריפוי מתרחש מעצמו בלי מאמץ
ובלי דרישה האור יורד לא כקרן חדה אלא קרפלדי
נוגע בשכבות הפנימיות של הקיום הוא אינו מבקש לשנות
אלא לשות עצמה שהיא מרפה הלב מרגיש זאת מיד לא כהתרגשות אלקלהש כתמשו מתרכך
משהו שהיד ארוך זמן רב מדי מוצא סוף סוף מקום
להניח את משקלו הריפוי אנו אירוע אל המצב של הסכמה להיות מאוחס
בין שמיים ולב זורמת נשימה רחבה כזו שהינה
שייכת רק לגוף היא נושא
קצב קדום קצב שהיה קיים לפני שלב למד לפחד
ולפני שהשמיים נראו רחוקים כל שאיפה אוספת
את הבזורים וכל נשיפה משחררת שקבה של מתח
שנאחז ללא צורך הנשימה אינה סופרת אינה
מתקנת אלא מאזנת
השקט שמלה את הריפו רק ומלא בנוכחות
עמוקה כמעט מוכשי בתוך השקט הזה המחשבות
מעטות ומוצאות את מקומן הנן נעלמו תחדלות
לשלוט הרגשות מקבלים רשות להיות כפי שהם
בלי צורך להתגונן גם הכאב מוזמן אל המרחב הזה לא כדי להעלם
מיד אלא כדי להפסיק להכה
האור שבין שמיים ולאב נושך כמה שאינה נועמרת
היא אינת שובה לשאלה מסוימת אל הידי שקטה
שכל מוכל הזמן עצמו מתרכך אהבה והתחדלים
למשוך בקצבות וההובה מתרחב למרחב בטוח שבו
אפשר לנוח בתוך והזה הריפוי מתרחש לאט בעומק מבלי להעשיר צלקת
של מאמן הלב מגיב בעדינות פעימותיו מתיישרות לקצב
רחב ורגוע יותר הוא אינו צריך להוכיח דבר
אינו צריך להיסגר כדי לשרוד האור מחזיק אותו מבפנים
כמו יד נאמן שאינה עוזבת השמיים מעל אינם לוחצים ואינם שופטים
הם נוגחים כמרחב פתוח המזכיר ללב שהוא חלק
ממה שהוא רחב ממנו הגוף מצטרף לתהליך בלי הורה כתפיים שוקות
השרירים מרפים ואנשימה גופנית מתעמקת מעצמה
כל תמגיב למגע הדין של הריפוי כאילו נזכר בקצב טבעי שנשכחן הפרדה בין
גוף לנפש הכל נספק באותה זרימה שקטה מזנת מבפנים
הריפוי השקט אינו מבטיחי הדרבל
השינוקו
שקט בן שמיים ולב נולד במרה חדק שבו האור פוגש את
הנשימה ושם מתרחשת תנועה עדינה שאין לה כול אין
הקרזה ואין הבטחה רק הוויה מתמשכת
הנפרשת ברוך בן הגבוה עלני מוך בין האינסוף לפימה האנושית השמים
אינם רחוקים והלבנו סגור ביניהם נפתח מרחב
שקוף שבו הריפוי מתרחש מעצמו בלי מעמץ
ובלי דרישה האור יורד לו כקרן חדה אלא קרפלד די
נוגע בשכבות הפנימיות של הקיום הוא אינו מבקש לשנות אלא לשות עצם השיה מרפאה הלב
מרגיש זאת מיד לא כתרגשות אלא קקשטה
משהו מתרכך משהו שהיד ארוך זמן רב מדי מוצא סוף סוף
מקום להניח את משקלו הריפוי אינו אירוע אלא מצב של השק מה
להיות מוחזק בין שמיים ולב זורמת נשימה
רחבה כזו שהיאנה שייכת רק לגוף היא
נושאתמה קצב גדום קצב שהיה קיים לפני שהלב
למד לפחד ולפני שהשמים אם נראו רחוקים כל שאיפה
אוספת את הפזורים בכל נשיפה משחררת עוד
שקבע של מתח שנחז ללא צורך הנשימה אינה
סופרת אינה מתקנת אלא מאזנת
השקט שמלווה את הריפוי אינו ריק ומלא בנוכחות עמוקה
כמעט מוחשית בתוך השקט הזה. המחשבות מעטות
ומוצאות את מקומן הן אינן נעלמות אחדלישות
הרגשות מקבלים רשות להיות כפי שהם בלי צורך להתגונן גם הכאב מוזמן אל המרחב הזה
לא כדי להעלם מיד אלא כדי להפסיק להילחם
האור שבן אין שמיים ולב נוסך כמה שאינה
נוערת היא אינה תשובה לשאלה מסוימת אלידי
השקטה שהכל מוכל הזמן עצמו מתרכי עבר
והעתיד חדלים למישוך בקצבות וההובה מתרחב
למרחב בטוח שבו אפשר לנוח בתוך
הזה הריפוי מתרחש לאט בעומק מבלי להשיר
צלקת של מאמץ הלב מגיבנותיו
מתיישות לקצב רחב ורגוע יותר הוא אינו צריך להוכיח דבר אינו
צריך להיסגר כדי לשרוד האור מחזיק אותו
מבפנים כמו יד נאמן השנה אוזבת השמיים
מעל אינם לוחצים ואינם שופטים הם נוכחים
כמרחב טוח המזכיר ללב שהוא חלק ממש רחב
ממנו הגוף מצטרף לתהליך בלי הוראה כתפיים
שוקעות השרירים מרפים וה הנשימה הגופנית
מתעמקת מעצמה כל תמגיב למגע הדין של הריפוי כאילו נזכר
בקצב טבעי שנשכח אין הפרדה בין גוף לנפש
הכל נספג באותה זרימה שקטה המאזנת מבפנים
הריפוי השקטינו מבטיח היה דר כאב אלא
השינוי ביחס
</small>
----
[[CATEGORY:HOY]]
[[CATEGORY:FSF]]
[[CATEGORY:FELIZ]]
[[CATEGORY:ZIV]]
[[CATEGORY:YO]]
[[CATEGORY:SER]]
[[CATEGORY:LUZ]]
[[CATEGORY:CONCIENCIA]]
[[CATEGORY:DIOS]]
[[CATEGORY:MUSICA HEBREA]]
-----
[[CATEGORY:YO]]
[[CATEGORY:SER]]
[[CATEGORY:LUZ]]
[[CATEGORY:ZIV]]
[[CATEGORY:SANACION]]
[[CATEGORY:HEBREO]]
[[CATEGORY:MUSICA]]
[[CATEGORY:MUSICA HEBREA]]
[[CATEGORY:DIOS]]
[[CATEGORY:MIGUEL]]
[[CATEGORY:SANA]]
[[CATEGORY:HOY]]